אז כן ,במסגרת הלהזכיר לעצמי את ה"סו קולד" זהות עצמית בתוך השלוש שנים האינסופיות בשירותי בצבא ההגנה לישראל,דווקא לקראת סופו של השירות האינסופי ההוא ,החלטתי לחזור לשרבב אותיות,אז כחלק מהשעון המעורר של הנפש הזה, אני מביא לכם בפוסט הראשון סיפור שכתבתי בגיל 18,שכל אות ואות ממנו היא אני.
צירופי הרגשות-סיפור על כוחן של מילים אותיות ואנשים
לי זה לא יקרה ,והעשן מכסה אותך
בעודך צופה בעובדי נמל הדיגים פורקים מכולות של רגש
שוברים את הקופסה שבאותם הימים חשבת מחוץ לה
שום כלי רכב לא יכל להסיע אותך מעבר לבדידות הזו ,גם לא אוניות הנמל,מטוסי הנוסעים העצומים והריקים מרגש
ניסית להפליג בדמיון אולי יקח אותך לשם.
אנאבל אנני רוזן,צורחת הסמכות בדמות האדם שמולך
אותה אחת שלמדה בקורס בן כמה חודשים,איך להתעלם מבני אנוש לטובות חוקים וכללים
היא ,לא יודעת שלך זה כן קרה,אין גרוע מניפוץ שגרה, שמש באמצע סערה, גשם ביום חמים
קראו לה דינה,כינית אותה כאישה הסמכותית היחידה שהצלחת לאהוב,היא הייתה אשת עקרונות בדיוק כמוך או לפחות מי שחשבת שהיית לפני היום ההוא.
היא זו שגילתה לך את הכוח שבנשיות שלך ,ולא כמו שמתבקש לחברה הסובבת אותך הפיזית,אלא דווקא הנפשית,תעצומות הנפש שדינה תמיד טענה שרק נשים נולדות איתן
חשבת לעצמך,איפה אותן הכוחות כשאני זקוקה להם?
ענית לה בחיוך מאולץ מתוך הבועה המרוחקת מהמציאות שהפרחת לך ,אחרת לא יכלת להתקיים טענת
"איפה היית, למה הגעת רק עכשיו?,כבר חודשיים שאנחנו מנסים להשיג לך את הראיון הגורלי הזה,ואת,מעיזה שלא להגיע ? אני מאוכזבת אנאבל,מעולם לא הייתי מאוכזבת ככה"
אנאבל היתה אמנית בנפשה,מאז שנולדה נמשכה והתעניינה בכל תחומי האומנות,כבר שהייתה בת 6 ביקשה ספר עלילתי גבוהה בכמה וכמה רמות מהספרות המומלצת לגילה,תמיד רצתה לדעת מה טומנות בחובן המילים,צירופי האותיות האלו.
מאוחר יותר,בגיל 10,מצאה את עצמה מבודדת ומרוחקת מהחברה,כמו חלק מבני גילה,מקום המפלט היחידי שיכלה לחשוב עליו באותם הרגעים היו המילים
מעת לעת ,מעט לעט,כתבה יותר,שיחקה עם אותן מילים כמו הייתה משחקת עם חברות,באותה חצר אחורית שתמיד יחלה להגיע אליה,אבל פחדה מהאכזבה שתנחל כשתגיע,והחברים שבחצר שכל כך היתה זקוקה להם באותם לא ירצו לקבל אותה.
בגיל מאוחר יותר המוזיקה מצליחה לכבוש את אדמתה של אנאבל,נרגשת רצה לאביה לבקש ממנו מתנה ליום הולדתה,גיטרה ביקשה,המושיעה שלה היא טענה,היחידה שתוכל להוציא אותה מבוץ אי הוודאות הזו,שפעם חבריה רוצים בקרבתה ופעם באים לבקר אותה כשסכין בידם ,מיחלים לנופלה.
מסונוורת מאור השמש שגם הוא באופן מפתיע, הצליח לפגוע בה ,לצרוב ,כואב בעורה,ענתה לדינה "שילך לעזאזל הראיון הזה,האומנות,המוזיקה,הכתיבה,המילים,החברות,החברים שילכו גם הם",מסיימת משפט בקושי רב שכזה ,זורקת על הארץ את ילקוטה ומסלקת עצמה מהבית ספר המטונף.
דינה סירבה להבין מאותה סיבה שתמיד האמינה שאפילו את הירידה התלולה ביותר צולחים ,חשבה והאמינה שהצליחה לתת לה את אותם כלים להתמודד,מה שנשגב מבינתה של דינה,ועדיין נשגב מכל בינתו של אדם,היכולת להבין שאת הסיטאוציה הזו,שצרובה בבשרן של חלק מבנות המין הנשי ,איננו יכולים להבין,עד נחווה אותה בעצמנו.
"אנני????אנני?!?!?!" צעק כל כך חזק עד שמיתרי קולו כאבו בחוזקה,היה זה טוהר, החבר הטוב ביותר שלה,הזכר היחיד שיכלה להבין ,ויכל להבין אותה במידה שווה.
טוהר,אמן בנפשו ,בדיוק כמו אנני,היה זמר יוצר בתחילת דרכו,באותה תקופה צירופי הצלילים של טוהר הצליחו לחדור לאוזניי ההמון,ואפילו זכה ל"יוצר המבטיח של השנה"
באדיבות איגוד אמני ישראל,אנני הצטערה שלא יכלה לשמוח בשמחתו .
אחרי מאתיים המטר שלוו בצעקות ואיומי סרק,רק כדי לזכות במעט יחס ולנסות לעזור,מוותר לעצמו טוהר ולסל הכאב של אנני נוספת כביסה מלוכלכת מזן אחר בדמות היחסים בינה לבין טוהר. ממשיכה ללכת בקצב מסחרר במרוץ הדמעות שלה ,אין לאן ללכת,לברוח מעצמה.
מרוץ הדמעות הסתיים,וגם בו הפסידה אנני,הפחד הגדול שלה,היה הפחד מבינוניות,יעידו מאות הניירות שמכסים את חדרה,שאריות של בינוניות,או ביותר פשטות ,שירים ושירובובים שלא הצליחו לרצות אותה.
"אנחנו צריכים לדבר",פתחה את הדלת דינה,כשבידה זר פרחים ,המפייס הרשמי שלה,מזיזה עוד פיסת נייר בינוניות ופונה ישירות אל אנני
"אם אספר לך שאני לא מצליחה להירדם בלילות,בגלל אותה השיחה,בגלל העובדה שאני יודעת במאת האחוזים שמתרחש משהו בעולמך ואין לי מושג קלוש לגבי מה הוא? אין משהו שארצה עכשיו יותר מלעזור לך,בעצם ,זה כבר לא ברמת הרצונות,פשוט לא אוכל להתקיים,אם לא אעזור לך,היו לי מאות תלמידות עם בעיות שונות ומגוונות,ופה אני מרגישה שאני חייבת לקפוץ לאש,גם אם זה מסכן אותי,כמורה ומחנכת בישראל"
עוצרת עצמה דינה,הדמעות חונקות,כמצפות שיעצרו אותן,שיתנו לדינה אוויר לנשימה,אוויר שרק אנני יכולה לתת.
בקרות הרוח הנוגדת מצבים מהסוג הזה,ענתה לה אנני.
"המילים שלך מחממות לי את הלב,באמת,אבל זה מדהים ,כמה שאת טופחת לעצמך על השחם,כשאת חושבת שאת יכולה לעזור לי,אף אחד לא יכול לעזור לי,לא המילים,טוהר,האותיות,השירים,הגיטרה,המיתרים,האביר הלבן ,הסוסים,ואת חושבת שתצליחי לעזור לי? את?,אני ממש לא יודעת מה לימדו אתכן בקורס להוראה,אבל כמה חוקים וכללים לא יכולים לעזור לי . הבנת???????"ועוד דמעה נופלת,ברגע זה מזיזה שירבוב מילים נוסף מרצפת מחדרה,פותחת את הדלת ומגרשת את דינה אל מחוץ לבועה שלה.
אובדת עצות,לוקחת את רגליה בלית ברירה ולוקחת את עצמה לפאב הנמצא בקרבת מקום,מעולם לא השתכרה כדי לברוח מבעיות,אשת עקרונות עומדת על שלה ומתחזקת מאותן הבעיות לא מוחקת אותן לכמה שעות בעזרת נוזל לא אמיתי,אבל הפעם,שריונות הברזל שלה וכוחה העצום לא הספיקו כדי להתמודד עם בעיה שכזו.
באותו הפאב,פוגשת דינה את אביה של אנני,במן צירוף מקרים אופיני לחייה ,כשבאה לברוח מהבעיות,הן מבציעות מהדלת האחורית.
"רגע רגע,את לא דינה ? המושא להערצה של אנני"
"מודה באשמה" ענתה דינה כיודעת היטב שזוהי לא אשמה,אלא החלקה הטובה ביותר שדרכה בה עד היום,גם אנני לא פורחת בימים אלו.
"רגע ,איך בכלל קוראים לך ? ובכל אופן,מה שלומך?"
"שמי הוא דינה ושלומי,שלומי כשלומם של כל אנשי הפאב" ,ענתה דינה,חצי שיכורה ,חצי רתומה למציאות הכואבת שנקלעה אליה.
"מעולה מעולה"ענה אביה של אנני,מהנהן בחיוב לעובדה ששניהם באו לברוח מאותה הבעיה,יודעים זאת ומעמידים פני מאושרים שבאו לחגוג את אושרם,השיחה מסתיימת,אבל איבוד המציאות רק מתחיל,כוסיות וויסקי מפוזרות על דלפק הפאב,קולו העוצמתי של ניל יאנג,זמר הפולק המופלא שהיווה כמודל לחיקוי של אנני,
צועק לדינה באוזניים ,ממקם את המציאות מחדש,רק שכמות האלכוהול לא מרכחת את המכה כמצופה אלא עושה אותה כואבת יותר.
בוקר עולה על עולמה של אנני,בוקר החרטות הגדול,לא היה בוקר בחייה הקצרים אומנם שהתחרטה בו על כל כך הרבה החלטות שלקחה מהבועה המרוחקת ההיא,ובצעד מפתיע ,מחליטה לתקן את הגג הדולף או את הבעיה מהשורש בפשטות .
היא מחליטה ,שהיא חייבת להתנקות מהלילה ההוא,ואם לא להתנקות אז לפחות להכניס אוויר טהור וצלול לגוף "החולה" שלה.
בצעד מפתיע,היא מתלבשת במהירות,ומבקשת לפגוש את דינה וטוהר יחד,דינה מכוסה בענן הוויסקי ,לוקחת את מפתחות הרכב ומגיעה לבית הספר במהירות הרבה,כציפתה לקריאה הזו,למרות שהיה זה יום החופש שכל כך אהבה.את טוהר שיחת הטלפון תופסת בדרכו לבית ספר,דבר שגורם לו למהר יותר למשמע הבשורה.
כשמגיעים,היא מושיבה אותם סביב השולחן,עם פנים אטומות בעוצמה,ומתחילה לספר את הסיפור,ולמה התעלמה מהם בימים האחרונים
היא מספרת על המגע שלו בעורה,על אף ההתנגדות,על התגברות הרעמים בחוץ ועם זאת ההפיכה והסופה שמתרחשת בעולם שלה באותם הרגעים
עם סיפורה, והאיפוק הרב של טוהר ודינה לא לבכות,שמה יחלישו אותה ויפרקו אותה לחתיכות מנותקות אחת מהשניה,נכנס רוס,התלמיד החדש בבית הספר.
טוהר ודינה מפנים אל רוס מבט,ובאורך פלא,רעמים וברקים משתלטים על קולם.
Yesterday a hurricane had blown away my long red cape
and I feel satisfied.
I'm in peace, I feel sweetly released
From all that I couldn't let go.
If I knew, what to do
I guess I'd finally feel anew
עומר
*כל הזכויות שמורות :עומר חיים סלוק
